עמנואל נועה בע"מ נ' בלסיאנו

החלטה

בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה לחוסר סמכות עניינית ועילה הנמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

העובדות

המשיבה הינה חברה העוסקת בשיווק נעליים ופרטי אופנה באמצעות רשת של חנויות. המבקשת הינה בוגרת לימודי עיצוב אופנה ועוסקת בעיצוב פרטי אופנה ושיווקם. במקביל, הועסקה המבקשת על ידי המשיבה כמוכרת בחנויות המשיבה.

בתמצית, לטענת המשיבה בכתב התביעה, במהלך אוקטובר 2010 הזמינה המשיבה מהמבקשת פריטי אופנה בסך של 40,385 ₪ (כולל מע"מ), אשר שולם למבקשת בשתי המחאות וכנגד חשבונית מס. למרות זאת, הסחורה אשר הוזמנה סופקה רק בחלקה וגם אותו חלק שסופק התברר כפגום והוחזר למבקשת. לא זו בלבד שניסיונות להגיע להסכמה על החלפת הסחורה הפגומה או השבת הכספים בגינה – לא צלחו, אלא שבינתיים שולמו למבקשת כספים נוספים בסך כולל של 12,000 ₪ כמקדמה עבור הזמנת פריטים נוספים. לפיכך, עותרת המשיבה בכתב התביעה לחיוב המבקשת בתשלום סך של 52,385 ₪.

בכתב ההגנה, טוענת המבקשת שאכן נהגה המשיבה להזמין ממנה פרטי אופנה מאז 2009, כאשר תחילה יוצר אב-טיפוס מהדגם המוזמן ורק לאחר שזה אושר על ידי המשיבה היה מועבר הדגם לייצור ההזמנה. כך היה גם ביחס להזמנה נשוא התביעה, כאשר עוד טרם יוצר אב-הטיפוס התריעה המבקשת בפני המשיבה כי הבד אשר נבחר איננו מתאים, אולם המשיבה התעקשה שההזמנה תבוצע באותו סוג בד שבחרה. כאשר סופקה הסחורה למשיבה, התברר לה שהמבקשת צדקה והבד אכן איננו מתאים. במצב זה, החליטה המשיבה על דעת עצמה להחזיר את הסחורה למבקשת בניגוד לדעתה של המבקשת. לאחר החזרת הסחורה, לא הסתפקה המשיבה בהחלפת הבד אלא דרשה דגמים חדשים וערכה שינויים חוזרים ונשנים בדגמים עד אשר סירבו בעלי המתפרות לקבל שינויים כה רבים. טוענת לפיכך המבקשת כי אין בסיס לטענה כי היא האחראית לפגמים בסחורה ועוד היא טוענת כי אין בסיס לטענה שחלק מהסחורה לא סופק וכן כי הכספים הנוספים ששולמו לה היוו מקדמה לתשלום עבור הקולקציה החלופית, אשר לבסוף נקטעו המגעים לייצורה.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף

בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הוגשה על ידי המבקשת עתירה זו לסילוק התביעה על הסף.

לטענת המבקשת, בינה לבין המשיבה התקיימו יחסי עובד – מעביד כאשר המבקשת מועסקת כמוכרת בחנות של המשיבה במקביל לעיסוקה העצמאי. ההתקשרות נשוא התביעה נבעה מאותה מערכת של יחסי עובד – מעביד ולפיכך נתונה לבית הדין לעבודה הסמכות הייחודית לדון בתביעה. המבקשת מציינת כי ממילא הגישה תביעה משלה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב ובמסגרתו עתרה לפיצויי פיטורין, שכר עבודה ופיצויים בגין הוצאת לשון הרע.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענת המשיבה, אומנם התקיימו בין המבקשת למשיבה יחסי עובד מעביד אולם עילת התביעה דנא איננה קשורה כלל ליחסים אלו. עילת התביעה נובעת ממערכת קשרי ספק – לקוח שהתקיימה בין הצדדים, לכן איננה קשורה כלל ליחסי העובד – מעביד שהתקיימו במקביל וממילא שהסמכות לדון בתביעה נתונה לבתי המשפט האזרחיים.

דיון

אף שככלל, בבחינת סמכותו העניינית של בית המשפט נעשה שימוש במבחן הסעד הנתבע, לא כן המצב בתיחום חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט לבין בתי הדין לעבודה. סמכותם של בתי הדין לעבודה מוגדרת בסעיף 24 (א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק") והסעיף הרלוונטי לענייננו הינו סעיף 24 (א) (1) בחוק, לפיו לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון "בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

הוראה זו בחוק מציבה מבחן כפול לקביעת הסמכות העניינית. ראשית יש לבחון אם בין הצדדים מתקיימים יחסי עובד – מעביד אך אפילו מתקיימים כאלו יחסים, לא די בכך ויש לבחון אם מדובר בתביעה אשר עילתה ביחסי עובד – מעביד.

בהתאם להלכה הפסוקה, משמעות הביטוי "עילה", בהקשר זה של "עילה ביחסי עובד מעביד", הינה מכלול עובדות המולידות זכות הנובעת מן היחסים בין עובד למעביד או זכות שמקורה במשפט העבודה. הדגש מוסב על מקור הזכויות או החובות הנדונות ולא על מקור הסכסוך (ע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 513).

בעניין דנא, אין מחלוקת על עצם קיומם של יחסי עובד – מעביד בין הצדדים והמחלוקת נסבה על שאלת התקיימותו של התנאי הנוסף – בחינת עילת התביעה. עיון בכתב התביעה, מלמד על מחלוקת אשר מקורה יחסי מסחר, יחסי ספק – לקוח, אשר התקיימו בין הצדדים. יחסים אלו התקיימו במקביל להתקיימות יחסי עובד – מעביד בין הצדדים אך על פניו – במנותק לחלוטין מהם. הא ראיה, המשיבה עותרת להשבת כספים אשר שולמו למבקשת כנגד חשבונית מס ובמסגרת אותה מערכת עסקית של הזמנת מוצרים. המשיבה איננה עותרת בכתב התביעה לדבר אשר מקורו במשפט העבודה ובזכויותיה של המבקשת בהיותה עובדת המשיבה.

עיון בכתב ההגנה מלמד שאף המבקשת איננה כופרת בכך שמדובר בסכסוך שאין לו דבר עם יחסי עובד – מעביד. המבקשת עצמה מתארת בכתב ההגנה את התנהלות יחסי הצדדים בכל הנוגע להזמנת קולקצית ביגוד ולרבות תשלום כנגד חשבוניות מס (סע' 7 בכתב ההגנה). אין בכתב ההגנה כל עובדה אשר תאפשר את המסקנה כי מדובר בסכסוך על זכויות שמקורן במשפט העבודה דווקא.

לטענת המבקשת, עצם קיומה של ההתקשרות נשוא התביעה נובע מקיומם של יחסי עובד – מעביד. גם אם ניתן להניח שאילולא ההיכרות המוקדמת במסגרת עבודת המבקשת לא היו נרקמים יחסי ספק – לקוח בין הצדדים, אין בכך די לקבלת טענת המבקשת. לא מקור הסכסוך עומד למבחן בשלב זה, אלא מקור הזכויות נשוא המחלוקת. ולאלו, כאמור, אין דבר עם יחסי עובד – מעביד.

עוד טוענת המבקשת כי ממילא מתבררת התביעה אשר הגישה לבית הדין לעבודה ואין הצדקה לפיצול הדיון ושמיעה כפולה של הראיות. לא ברור מה קשר נמצא בין התביעה אשר הגישה המשיבה לתביעה זו ואם בכלל מדובר במסכת ראיות זהה. יחד אם זאת, אפילו נמצא שאין זה יעיל לפצל את הדיון, אין בטעם זה לבדו כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט לדון בעילה אשר בסמכותו.

נוכח כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון במתן פסק הדין בתיק העיקרי.

מאחר וסכום התביעה איננונ עולה על 75,000 ₪, תתברר התביעה תתברר בסדר דין מהיר והצדדים יפעלו כדלהלן: